ביטול החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה בעירית ת"א

1.         בפני ערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה מיום 1.5.07, אשר דחתה את ערר המערערת על החלטת המשיב לחייבה בארנונה החל משנת 2001, בגין נכס שהחזיקה ברח' שארית ישראל 37 בתל-אביב, עד שנת 2005. 

אין חולק כי החלטת ועדת הערר ניתנה במועד בו חדל אחד מחבריה לכהן בה (בשל פרישה כנראה) ועל כן חתם על ההחלטה חבר אחר שלא נכח בדיונים שהתקיימו ולא שמע את הראיות שהוצגו בפניה. 

עובדה זו מחייבת לדעת המערערת ביטול ההחלטה והחזרת הדיון לועדת ערר בהרכב שונה שיידון בערר מחדש.

טוענת ב"כ המשיבה כי בנסיבות בהן נבצר מאחד מחברי הועדה להמשיך הדיון בערר ולסיימו, ניתן להמשיך ולסיים את הדיונים בפני שני חברי הועדה שהחלו בו וחבר אחר נוסף, מן השלב בו הפסיק קודמו.

2.         מקובלת עלי טענת המערערת. טענה זו כשלעצמה די בה כדי להביא לקבלת הערעור.

אין חולק כי אחד מחברי ועדת הערר אשר חתם על החלטתה, חיים אורן, לא השתתף בדיונים שהתקיימו בפניה ולא שמע את העדים שהופיעו בפניה.

לעומת זאת עו"ד יחיא ג'ראר שנטל חלק בדיונים ושמע את העדויות, כאחד מחברי הועדה, לא חתם על ההחלטה, כנראה בשל פרישתו או נבצרותו (הסיבה המדויקת לא הובהרה). 

בנסיבות אלה לא ניתן, לדעתי, להותיר על כנה את החלטת ועדת הערר, שכן חתימתו של חיים אורן עליה, ללא שהשתתף כלל בדיונים, שוללת את תוקפה באשר היא ניתנה, למעשה, ע"י שני חברי ועדה שנטלו חלק בדיון ולא ע"י המותב בהרכב ששמע את הראיות.

דעתי זו נתמכת ע"י הפסיקה, אשר קבעה לא אחת, כי ככלל, משנבצר מאחד מחברי המותב לסיים הדיון ובמקומו מונה אחר יש לשמוע הראיות מחדש.

(ראה: כהן - אושיות ד.נ.א 21/89 פד"י מה (3) 499).

אין חולק, כאמור, כי במקרה זה, חיים אורן, שחתם על ההחלטה כאחד מחברי המותב, לא שמע כלל את הראיות שהוצגו במהלך הדיון. מה ערך ומה תוקף של ממש יש, אם כך, להחלטתו לדחות את הערר.

שמא היה הוא משתכנע מהראיות שהוצגו ע"י המערערת, (אותן לא שמע), כי יש לקבל את הערר. שמא דעתו היתה מתקבלת אף על דעתם של שני חברי הועדה האחרים.

3.         "הכשרת" ההחלטה של ועדת הערר - החלטה שאחד ממקבליה והחותמים עליה - לא נכח כלל בדיון ולא שמע ראיות, תפגע בעקרונות היסוד של השיפוט, לפיהם על השופט, הדיין או חבר ועדה מעין שיפוטית, להכריע בהליך שיפוטי המתנהל בין שני צדדים, על פי מראה עיניו ומשמע אזניו. כאשר אלה חסרים בלתי אפשרי להכריע במחלוקת שהתגלעה, ביושר ועל פי מיטב הכרתו ומצפונו של חבר ועדה, דיין ואף שופט.

אמנם לעקרון יסוד זה קיימים חריגים, אשר אחד מהם נקבע בתקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי, עליה מבסס המשיב את טיעוניו, אך אין, בכל הכבוד, לגזור מחריג זה לעניינינו. לא הרי נבצרות של שופט להמשיך במלאכת השיפוט, אליו מתייחסת תקנה 177, כהרי נבצרות של חבר ועדה הפועלת מכח הוראת סעיף 5 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) 1976.

בעוד שהמחוקק, או מחוקק המשנה, מצא לקבוע הסדר לגבי שופט שנבצר ממנו להמשיך בדיון, נמנע הוא מכך לגבי חברי ועדת ערר. על אף שמצא הוא להתקין תקנות המסדירות את סדר הדין שעל פיו פועלת הועדה, נמנע הוא מלהתייחס למקרה בו נבצר מחבר ועדה לסיים הדיון. 

(ראה: תקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (סדרי דין בועדת ערר 1977)).

משנמנע המחוקק או מחוקק המשנה לקבוע הסדרים דומים לאלה שנקבעו בתקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי, יש להחיל לגבי דיונים בפני ועדת ערר את העקרון הכללי, לפיו חברי הועדה שיכריעו בערר הם אלה שנטלו חלק בדיון ושמעו העדים.

קביעה זו מקבלת משנה תוקף במקרה שלפנינו שבו שאלות עובדתיות לא מעטות שהיו שנויות במחלוקת הוכרעו ע"י הועדה, כאשר הכרעתו של אחד מחבריה לא התבססה כלל על שמיעת הראיות והעדים.

אין לאפשר מצב זה, אשר פוגע בעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית, במראית פני הצדק ובאמון הציבור.